דלג לתוכן העמוד
לוינס רם
 

לוינס רם

בן ו
נפל ביום ג' אלול תשנ"ז (5)
מקום מנוחתו שבי ציון

סיפור חייו

בן מיכל וישעיהו. נולד ביום כ"ו בשבט תשל"ה (7.2.1975) בקיבוץ אייל, כילד שלישי להוריו, אח לשירי ותמיר הבוגרים ממנו ולשגיא, הצעיר באחים, שנולד אחריו. מיום היוולדו היה רם תינוק חייכן ומאיר פנים, ראשו עטור שיער בלונדיני זוהר, שמח בחלקו, מתחבר בנקל לכל אחד ואהוב על כולם. רם היה 'ילדם' של כל צעירי הקיבוץ.
לקראת מעברו של רם מן הגן לכיתה א', נשקלה האפשרות לדחות את הדבר, היות שהיה צעיר מבני הקבוצה שעימם גדל מינקות. ילדי הקבוצה, בני השש, ערכו 'שביתת מחאה' וסירבו לעבור לכיתה א' בלי רם. כך עבר רם לבית-הספר עם בני קבוצתו, לשמחתו ולשמחת כולם.
רם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'יחדיו' ברמת כובש. בשנת 1982 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה להתגורר במושב אניעם שברמת הגולן. רם עבר ללמוד בבית-הספר היסודי 'דליות' במושב רמות.
רם בלט בשלוות הנפש שלו ובשלמותו הפנימית, הן כתלמיד בבית-הספר והן בחיי החברה בקרב בני גילו. הוא היה שם דבר בעמידה על עקרונותיו, ולא חשש מעולם לעשות או לומר את אשר חשב לנכון. כך, למשל, בכתה ד', כשהמורה למלאכה חייבה אותו לארוג כמו שאר הילדים, סירב רם מחוסר עניין, ולאחר שלושה שיעורים שבהם עמד על דעתו, הוצא מן הכתה. בתום השיעור, לאחר שכולם עזבו, רם לא היסס: הוא כיבה את האור ונעל את המורה בכתה...
כאשר היה רם בן תשע נפרדו הוריו. הוא קיבל זאת באופן קשה אולם עשה מאמצים להסתיר את כאבו, כך שלא ייראה כלפי חוץ ושאף אחד מן הצדדים לא ייפגע. תמיד ידע לשמור על איזון ולהעניק לכל צד את המירב שהיה בכוחו לתת.
בשנת 1988, לאחר סיום כתה ח', עבר רם עם אמו ואחיו הצעיר, שגיא, לשבי ציון. שוב חווה רם מעבר לא קל. היה עליו להתנתק מחבריו הרבים ברמת הגולן ומביתו באניעם שכה אהב. אך גם הפעם הפנים את כאבו וקשייו, ועשה כמיטב יכולתו להשתלב במערכת החדשה, וכרגיל - עלה הדבר בידו.
רם למד בתיכון האזורי 'כברי', שאליו הצטרף בכיתה ט' ועבר תקופת הסתגלות קשה למדי. הוא לא אהב במיוחד את בית-הספר, ואופיו הנחוש העמידו בעימותים לא מעטים עם המערכת. כאשר הצטרף אחיו הצעיר למסגרת בית-הספר שימש לו רם כשומר וכמגן, ואף דרש ליצגו ולהיות נוכח בדיונים שנערכו בחדר המורים. בכיתה י' התפתח הקשר בין רם לשהר, שהיתה לחברתו מאז, ובשמונה השנים הבאות. השניים פיתחו מערכת יחסים מיוחדת במינה. נוכחותם השרתה תמיד אווירה טובה, תמיד בשקט, באבירות, ובעדינות אין-קץ. מערכת יחסים זו היתה לו לרם מקור האושר הגדול ביותר. תמיד היה גאה ומאושר, וכל פעם שעלה שמה של שהר - נצצו עיניו. גם הבית קיבל קשר זה באהבה רבה.
רם עבר את תקופת התיכון ללא השקעה מיוחדת בלימודים, ורק לקראת סיום בית-הספר ובחינות הבגרות עשה מאמץ ועמד בבחינות. בתקופה זו אף היה פעיל בקרב בני הנוער במושב.
עם הגיעו לשבי ציון נפגש רם עם עולם הים והצלילה. רם צפה בקוצר רוח לגיל שבו יוכל לעבור את קורס הצלילה ולהשתלב במועדון הצלילה במושב. הוא השלים את הקורס עד דרגה של שלושה כוכבים, ומאז - לא החמיץ הזדמנות לרדת לעומק הים, לצלול, לדוג ולהביא את שללו הביתה בגאווה. הצלילה העניקה לו רגעים רבים של אושר וסיפוק.
רם לא היה איש דברים ונאומים. באישיותו ובעצם נוכחותו הביא את הסובבים אותו להשתדל לנהוג על-פי דרכו. השלמות הפנימית שניחן בה רם הקרינה שלווה וחום על סביבתו. הוא פיתח יחסים קרובים ומיוחדים עם כל הסובבים אותו, בני משפחה וחברים רבים.

לקראת הגיוס לצה"ל, מאחר שנכזבה תקוותו לקבל זימון לקורס טיס, היה זה אך טבעי שימצא את מקומו ביחידה מובחרת, ואם ניתן בים - מה טוב. רם שמח מאוד לקבל את ההודעה כי עבר את המיון וזומן לשייטת.
בשלהי חודש מרס 1993 התגייס לצה"ל ושירת בשייטת כלוחם וכמפקד צוות. שירות לא קל אולם רב אתגרים ועניין. מפקדו תיאר אותו כראשון בין טובים, בולט במנהיגותו, בשקט הנפשי שלו ובהיותו חסר פשרות ומוביל את הלוחמים שבפיקודו לרמת ביצוע מעולה. בזכות כישוריו הגבוהים יצא לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. הוא זכה בהערכה רבה מצד מפקדיו ופקודיו.
בסיומה של סדנה שנטל בה חלק כתב רם: "הסדנה הזו גרמה לי לחשוב על צורות ההתנהגות שלי, ועל ההכנה העצמית שלי לקראת עתלית. למעשה, הגעתי למסקנה שעלי להתמקד בעיקר, כלומר בערכי הלוחם, ובמטרה העיקרית שהיא - להיות לוחם בשייטת. לא להילחץ מכל הסיפורים שמסביב למכין א', אלא להתכונן אליהם, ולנסות לעבור אותם בצורה הטובה ביותר - ולא רק לעבור."
בני מחזורו בשייטת כתבו: "...רק רצינו שתדע מה אתה בשבילנו, רם, הלוחם, אחד היחידים שכל המסלול וגם בפלגה אחר-כך, היה ונשאר עם הנורמות הכי גבוהות שיש. תמיד היית מחמיר עם עצמך ואיתנו החבר'ה. אף פעם לא ויתרת, גם כששברת רגל במסע 80 וסיימת אותו והדהמת אותנו בכוח הרצון הענק שלך. רם האדם, זה שלא חוסך שקל בקבע ותמיד מעדיף מסעדה טובה או בילוי איכותי על דאגה לחשבון הבנק שלו. שתמיד מזמין את החבר'ה בלארג'יות מדהימה לכל דבר שרק אפשר. רם, שאוהב את הים והים אוהב אותו, עם הסיפורים על הצלילות והדגים וארוחות השחיתות. רם - אחד היחידים שיכול להניח את הראש על הכתף של עצמו ולהירדם..."
בחודש מרס 1996 הצטרף אל שורות צבא הקבע. בתקופה זו עבר להתגורר עם שהר חברתו בדירה ברמת גן, בה החלו לבנות את חייהם המשותפים.

בליל ג' באלול תשנ"ז (5.9.1997), יצא רם עם כוח של לוחמי השייטת לפעילות מבצעית בלבנון, שם נתקל הכוח במארב מחבלים. מספר מטענים התפוצצו בסמוך לכוח ולאחר-מכן התפתח במקום קרב עם כוחות המחבלים. הקרב וניסיונות החילוץ נמשכו שעות ארוכות. עם שחר התגלתה התמונה הקשה. עם רם נהרגו עוד אחד-עשר לוחמים: סגן-אלוף יוסי קורקין, רב-סרן דר' צחי בנטוב, סרן דר' מאהר דגש, סרן צבי גרוסמן, רב-סמל רז טבי, רב- סמל אריה אברמסון, רב-סמל יוחנן הילברג, סמל-ראשון גיא גולן, סמל-ראשון גל רודובסקי, וסמל-ראשון יניב שמיאל. רב-סמל איתמר איליה, מלוחמי הכוח, הוכרז נעדר באותו לילה וביוני 1998 הובא למנוחות בישראל.

בן עשרים-ושתיים היה רם בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בשבי ציון. הותיר בת זוג, הורים, אחות, שירי ושני אחים, תמיר ושגיא. רם הועלה לדרגת סרן לאחר מותו. המשפחה קיבלה תעודת הוקרה וכבוד, חתומה על-ידי ראש אגף כוח-אדם. משפחתו הנציחה את זיכרו בחוברת זיכרון וקלטת וידאו. כל שנים-עשר הנופלים הונצחו על-ידי הטבעת הסטי"ל אח"י 'כידון' כאתר צלילה וכן הוקמה לזיכרם אנדרטה על חוף הים בשבי ציון.

מקום מנוחתו

לוינס רם
בן בנופלו
מקום מנוחתו שבי ציון